מי אחראי לכישלון החינוך הערבי?

מי אחראי לכישלון החינוך הערבי?
עומר אמין מסאלחה

החינוך הערבי בישראל סובל מבעיות קשות בתחומים שונים כתוצאה מהזנחה, מאפליה מוסדית, ומחוסר מקצועיות בניהול המערכת בחיי יום- יום ע"י צוותי ניהול מקומיים, בחלק גדול ממערכות אלה.
הפער הגדול ברמת ההישגים בין תלמידים יהודים וערבים, בא לידי ביטוי עם פרסום תוצאות הבגרות לשנת 2008 . אחוז הזכאים היהודים הסתכם ב-59.74% ובישוב הערבי 31.94% כאשר הפער בין שני המגזרים לטובת היהודים הסתכם ב-27.8% , מספר התלמידים הערבים אשר ניגשו לבחינות הבגרות בשנת 2008, היה 17480 תלמידים, מסך 18838 הלומדים בתיכון וניגשו לבגרויות, מספר הזכאים לתעודה בשנת 2008 היה 7837 תלמידים דבר הממחיש את הפער העצום באחוז הזכאים לבגרות במערכת החינוך הערבי לבין החינוך היהודי בישראל, ועוד יותר מכך הנסיגה ברמת זכאי הבגרות בישוב הערבי, בשנת 2008 לעומת 2007.
יש לציין שבשנת 2004 היה אחוז הזכאים בישוב הערבי 40% לעומת 2008 שירדה ל-31.94%.
במערכת החינוך הערבי, תוכן הלימודים ושיטות הכשרת המורים עדין אינם עונים על דרישות החינוך הערבי.
ניתן לציין שהפערים בין מערכת החינוך הערבי,לבין היהודי, בא לידי ביטוי בשלוש דרכים: א. אפליה בהקצאת משאבים:ההשקעה הבסיסית הממוצעת בשעות בחינוך הערבי קטנה בלמעלה מ-10% מזו שבחינוך היהודי, החינוך הערבי זוכה לפחות ימי הדרכה, לפחות השקעה בתכניות ייחודיות, להשקעה מעטה יותר בחינוך הבלתי פורמאלי, לפחות שעות פיקוח, לתשתיות פיזיות רעועות של בתי הספר ועוד. אי השוויון התקציבי מתוקן מדי שנה, גם באמצעות פסיקות בג"צ, אולם מדינת ישראל עדיין רחוקה מאד משינוי אמיתי. ב. רחוקים מקבלת החלטות והתווית מדיניות: אנשי חינוך ערבים כמעט ואינם שותפים במערכת קבלת ההחלטות, בהתוויית המדיניות ובתכנון של משרד החינוך. אין מנהל מחוז ערבי, אין ראש מינהל ערבי, אין ייצוג הולם לערבים בהנהלת המשרד. בשנים קודמות הופעל "האגף לחינוך לערבים" שהיה אחראי על תחום החינוך במגזר הערבי. בפועל היה זה גוף "בלי שיניים" וההחלטות המשמעותיות התקבלו ע"י נושאי תפקידים יהודים. בתהליך הדרגתי חוסל גוף זה ובהנהגה הערבית קיוו כי אינטלקטואלים ערבים ייקלטו במשרד החינוך וישפיעו על ההחלטות. אך הייתה זו "תקוות שווא". מערכת החינוך המתיימרת לחנך לדמוקרטיה, לזכויות אדם ולאזרחות פעילה איננה מיישמת בעצמה ערכים אלו. ג. ערבים אינם בעמדות קביעת תכנים: עד כה לא נעשה מאמץ מכוון ומשמעותי לאפשר לימוד של תכנים המשקפים את התרבות, ההיסטוריה והספרות הערבית בבתי הספר הערביים. הקיפוח המשמעותי שצוין לעיל, הבדלים בהשקפת העולם ובסגנון החיים , והסכסוך הישראלי-פלסטינאי, כל אלו יוצרים יחס דו ערכי של הערבים הישראליים כלפי מערכת החינוך. למרות כל מה שנאמר לעיל, נשאלת השאלה מי אשם בכישלון החינוך בישוב הערבי?
האם אשמים התלמידים בעצמם, או הוריהם, או החברה הערבית בכללותה.....
האם קראתם או שמעתם אי פעם, על הוצאתו של מורה בישראל ממערכת החינוך, בגלל נתינת יתר, ולימוד חומר מעבר לחומר הקיים בתוכנית הרשמית?
בכל המערכות המודרניות בעולם , ואני בטוח ומשוכנע, שאנו במדינת ישראל מתנהלים כמערכת מודרנית. במערכות אלה, כאשר נכשלים, ובאופן טוטאלי, האחראים המרכזיים במערכת, קמים ומצהירים שהם, אחראים לכישלון. או לפחות לדמיין לנו שאחד האחראים יקום ויצהיר שהוא מקבל אחריות והוא "האחראי" מתפטר מתפקידו....

אני עומר מסאלחה אבא לתלמידים שלומדים במערך החינוך הערבי בישראל, אני לא בוטח באנשים האחראים על מערכת החינוך הערבי, אני לא בוטח בחלק מהמפקחים על החינוך הערבי, ואני מסופק באם חלקם היה עובר את הבגרות בשפה הערבית !!!

העיתונות הערבית בישראל

העיתונות הערבית בישראל
*עומר אמין מסאלחה
אחרי הקמת המדינה, בשנת 1948, הופסקה העיתונות שיצאה לאור בארץ בשפה הערבית, פרט לעיתון "אל-אתיחאד" ביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
הממסד הישראלי ובעיקר מפלגת מפא"י ההיסטורית, באמצעות ההסתדרות של העובדים, היתה הגורם העיקרי בשיקומה של העיתונות הערבית. העיתון החלוץ היה "אל-יום" (היום) אשר יצא לאור משנת 1948 עד שנת 1968 , "אל-יום" נוסד ביפו והוא היה אחד האמצעים של מדיניות השליטה באוכלוסיה הערבית. עורכו הראשי של "אל-יום" היה המזרחן מיכאל אסף, שהוא בעצמו היה חבר בכיר במערכת עיתון "דבר" ההסתדרותי, ומזכיר המערכת של עיתון "אל-יום" היה תופיק שמוש, יהודי ממוצא סורי. עמותת "אלת'קאפה" (התרבות), אשר נוסדה אחרי שנת 1948 וכללה חברים יהודים וערבים, היתה המו"ל של "אל-יום", ואילו משנת 1959 , נוסדה עמותה מסביב לעיתון, ובכך עברה הבעלות על העיתון לעמותת "אל-יום".
"אל-יום" היה חלק אינטגראלי של עיתון דבר, ושל ההסתדרות הכללית, ומשרדו של אסף, העורך הראשי של "אל-יום", היה ממוקם במשרדי העיתון דבר, עובדה שהקלה מן הסתם על תרגום והעברת חומר מערכתי מעיתון"דבר" המסונף להסתדרות, ל- "אל-יום" בערבית.
בשנותיו הראשונות הוצג עיתון "אל-יום", כממשיכו של העיתון "פלסטין" אשר יצא לאור בימי העותמאנים ביפו משנת 1911 . המערכת של "אל-יום" התמקמה במשרדים של עיתון "פלסטין" ועשתה שימוש בבית הדפוס ובציוד הטכני שלו.
עיתון "אל-יום" שיקף את קו ההסברה הרשמי של הממסד ההסתדרותי. הוא הקדיש מאמרי מערת רבים במגמה ליפות את פניה של המדינה החדשה, לשרטט אותה כיצירת מופת של דמוקרטיה ולטפח לגיטימציה של מדינת ישראל בקרב הקוראים הערבים.
"אל-יום" התמיד בהדגשת מצבם של הערבים שנשארו בארץ כטוב בהרבה ממצבם של אלה הנתונים תחת שלטון ערבי. אמנם, במדורו הפופולרי "הבמה החופשית" ניתנה לכותבים ערבים להביע ביקורת על מוסדות המדינה, אך עורכי העיתון דאגו לפרסם תגובה מתאימה משל אחד מחברי המערכת לכל ביקורת, תוך דגש על הישגי המגזר הערבי תחת השלטון הישראלי.
בנוסף לעיתון "אל-יום", הופיע עיתון אחר מטעם ההסתדרות הכללית, שהתמחה בענייני פועלים ושמו "חקיקת אלאמר" (אמיתו של דבר), אשר הקדים להופיע עוד בתקופת המנדט, בשנת 1937. תחילה הוא יצא כשבועון אך בהמשך לא הצליח להגיע לתדירות קבועה ונסגר בשנת 1959. על אף התמיכה הכספית הנדיבה, שני העיתונים לא הצליחו להשיג תפוצה סבירה, כנראה בשל אמונו המוגבל של הקורא הערבי בהם. "הממשלה עודדה את העיתון "אל-יום" בגלל נימתו המתונה ונטייתו להבליט את ההישגים במגזר הערבי, אולם רמתו של העיתון לא היתה גבוהה, ניהולו כושל ואמינותו במגזר הערבי היתה זעומה.
מאחר שהמיעוט הערבי נתפס כמשאב פוליטי, מאגר קולות, טרחו מפלגות שונות, ציוניות ולא ציוניות, ליזום הוצאת עיתונים בערבית, ולו רק כמנגנון גיוס תמיכה פוליטית. הדבר תאם להפליא את האקלים הכללי: היה זה תור הזהב של העיתונות המפלגתית, ורק טבעי שמפלגות ישקיעו גם בעיתונות לדוברי ערבית.
לא במקרה בלט מכולם עיתון של מפלגת מפ"ם וגם שמו אינו מקרי, "אל-מרצאד" (על המשמר). עיתון בשפה הערבית, איכותי, אשר היה מעין כרטיס ביקור אידיאולוגי של מפלגת מפ"ם, שחרתה על דגלה את רעיון אחוות העמים. העיתון החל להופיע כשבועון בשנת 1952, בעריכתו של המזרחן אליעזר בארי, עם הזמן שולבו בו גם עיתונאים ערבים, בהם אברהים שבאט, מחמד ותד, רוסתום בסתוני ומחמוד ביאדסה, שכלם היו פעילים במפ"ם.
כעבור שנים אחדות הצטרף ל"אל-מרצאד" ירחון הספרות "אל-פג'ר" (השחר), שהחל להופיע בשנת 1958, תחילה בנצרת ולאחר מכן בתל אביב, עד תחילת 1961. עורכו הראשי היה רוסתום בסתוני, חבר הכנסת הערבי הראשון מטעם מפ"ם. שני העיתונים, ובמיוחד "אל-פג'ר", שמרו על יתרון איכותי בהשוואה לעיתוני הממסד האחרים, לא מעט בזכות גיוסם של משכילים בעלי שיעור קומה כמו ראשד חסין ופוזי אלאסמר. הללו לא הסוו את דעותיהם הלאומיות וכנראה גם הוסיפו בשל כך לא מעט לפופולריות של העיתון הסוציאליסטי בקרב המשכילים הערבים.
מפלגת אחדות העבודה הוציאה מטעמה את העיתון "אל-עמל" (העבודה), שבועון,שיצא לאור בשנת 1959 ומפלגת הציונים הכללים הוציאה את העלון נשרת "אל-מרכז" ( המרכז) בשנת 1955 . תנועת החרות לא טמנה ידה בצלחת והוציאה לאור עיתון בערבית על שמה, "אל-חוריה" (החרות),בין השנים 1954 עד 1959 . גם המפלגה הליברלית ניסתה לפחות פעמיים להוציא באופן סדיר עיתון בערבית; תחילה, צורף בשנת 1956 מוסף בערבית בשם "אל-אוקאת אלאסראאיליה" (זמני ישראל) ליומון העברי הבוקר, ובשנית, בשנת 1961 היא מימנה ביטאון שבועי משלה, "אל-רסאלה" (המבשר). תפוצתם של עיתונים אלה היתה נמוכה מאוד, הם לא האריכו ימים והיו כמעט חסרי כל חשיבות.



כמפלגה דו-לאומית, טיפחה המפלגה הקומוניסטית הישראלית עיתונות מגוונת בשתי שפות. לפי מיטב המסורת הקומוניסטית, מק"י העניקה משקל יתר לעיתונות כבמה רעיונית, לא מעט בשל גישתה החסומה לאמצעי תקשורת ההמונים.
"אל-אתחאד", העיתון המרכזי בערבית, החל להופיע בחיפה מדי שבוע עוד בשנת 1944 כביטאון של קבוצת "הליגה לשחרור לאומי". בתקופת מלחמת 1948, הופעתו הופסקה אך חזר להופיע כשבועון מיד בסיומה, הפעם כביטאונה של המפלגה הקומוניסטית הישראלית. הדמויות המרכזיות בעיתון היו מנהיגיה הערבים של המפלגה הקומוניסטית הישראלית, בהם תופיק טובי, אמיל חביבי ואמיל תומא. סיוע איכותי בלתי צפוי נוסף לעיתון מצד היהודים שהגיעו לארץ מעיראק, אשר רבים מהם היו פעילים במפלגה הקומוניסטית בארץ מוצאם ואשר היו בקיאים בשפה ובתרבות הערבית .
המפלגה הקומוניסטית הישראלית הוסיפה והוציאה שני כתבי עת בערבית. הראשון, כתב עת ספרותי, "אל-ג'דיד" (החדש), שהתחיל להופיע בשנת 1952, והשני, כתב עת לנוער, "אל-ע'ד" (המחר), שהופיע בתדירות לא קבועה. העיתונות הקומוניסטית קיבצה סביבה את מיטב הכותבים והעיתונאים הערבים בארץ. חלקם הגדול היו בעלי ניסיון עיתונאי עשיר עוד מתקופת המנדט. גם אם עיתונים אלה לא זכו בתפוצה רחבה, לא מעט בשל התווית הקומוניסטית, שלא נראתה לרוב הציבור הערבי, הם מילאו תפקיד מכריע בגיבוש הקודים התרבותיים החדשים של המיעוט הערבי בישראל. למעשה, אלה היו העיתונים היחידים המותרים, הלגיטימיים, אשר שימשו חלופה לעיתונות מטעם ופירסמו ביקורת עקבית ונוקבת על המדיניות הכללית של הפליית המיעוט הערבי על רקע לאומי, ועל הממשל הצבאי אשר הופעל נגד האוכלוסיה הערבית משנת 1948 ועד שנת 1966.
ניתן לומר, העיתונות הקומוניסטית שימשה הבמה החשובה, כמעט היחידה, לקולות לאומיים . הממסד הישראלי מנע מחוגים לאומיים, ובראשם קבוצת "אל-ארד' ", אשר הוצאה אל מחוץ לחוק. חברי אל-ארד ניסו להוציא ביטאון רעיוני משלהם, שנחשב בזמנו כבמה לרעיונות קיצוניים. משלא השיגה הקבוצה רשיון להוצאתו, המשיכה להדפיס את ביטאונה בשנים 1958 עד 1961 בתדירות מזדמנת ולא גבוהה, בתור עלון עם שינוי קל בשמו.
כל אחד מתוך 13 הגיליונות נשא את המלה "ארד'", בסמיכות למלה אחרת כמו "נדאא אלארד'" (קריאת האדמה), או "צרח'ת אלארד'" (צעקת האדמה) וכד', כדי לעקוף את הצורך ברשיון מטעם משרד הפנים. כנוהג שיתקבל בהמשך בקרב הציבור הערבי, שינתה הקבוצה את שם העורך ובחרה כל פעם אחד מבין הפעילים הבכירים מחברי הקבוצה (צברי ג'ריס, צאלח בראנסי, חנא מסמאר, אספייר מנייר ועבד אלעזיז אבו אצבע).
בעוד העיתונות הממסדית והעיתונות הקומוניסטית קראו לאינטגרציה והטיפו להשתלבות בתוך החברה הישראלית, כל אחת בדרכה ובסגנונה, בין הרוב לבין המיעוט, העלון של "אל-ארד' " נתן ביטוי לדעות המצדדות באוטונומיה, הן מבחינה פוליטית, והן מבחינה תרבותית. נראה כי בשל הדעות הלאומיות, אשר הטרידו את מנוחת הרשויות, התחבב העלון על הקוראים הערבים והוא נמכר ואף נחטף מן הדוכנים, במחירים גבוהים בהרבה ממחירו הממוצע של עיתון באותם ימים.

בעקבות מלחמת 1967 נחשפה העיתונות הערבית בישראל אל העיתונות הערבית בשטחים ובעולם הערבי. ההיצע המגוון שהציף את דוכני העיתונים איים על מעמד העיתונות הערבית המקומית, אשר נחיתותה לעומת העיתונים המיובאים בלטה ביתר שאת. כך, שלושת היומונים במזרח ירושלים, "אלקדס", "אלשעב" ומאוחר יותר "אלפג'ר", האיצו כנראה את גסיסתו של עיתון "אל-יום", שנסגר סופית בקיץ 1968. נראה, שגם תהליך הדעיכה הכללי של העיתונות המפלגתית בישראל לא פסח על העיתונות הערבית. סיכוייהם של כתבי עת מתמחים בערבית התבטלו מול יתרונם האיכותי של כתבי העת המצריים והלבנוניים, שהגיעו לידי הקורא הערבי בישראל דרך הגדה המערבית ורצועת עזה.
בסתיו 1968 יצא לאור יומון מטעם הממשלה הישראלית "אל-אנבאא" (החדשות), כמוהו כקודמיו, "אל-יום", העיתון נועד לצורכי הסברה בקרב האוכלוסיה הערבית.
על אף הניסיונות הרבים וההשקעה הגדולה, לא שפר גורלו של העיתון החדש, לאור הישגיו הצנועים, שהתבטאו בין היתר בתפוצתו הקטנה ובהפסדים כספיים, החליט השר דאז הממונה על עניינים ערבים, עזר ויצמן, להפסיק את הופעת היומון המסובסד בשנת 1984. החלטתו היתה סמלית ולו משום שהיתה בה הודאה בכישלון הממסד לקיים עיתונות מטעם.
מתוך דאגה לאיבוד הקשר עם הציבור הערבי, החלו להופיע באותה תקופה, בחסות בית ההוצאה הערבי שבחסות ההסתדרות הכללית, עיתונים בערבית לילדים ולנוער, כמו זהרת אלשבאב (פרח הנעורים), שהופיע בתחילת שנות השבעים ויועד לתלמידי תיכון, ומג'לתי (כתב העת שלי), שהופיע בתחילת שנות השמונים. באמצע שנות השמונים הופיע כתב עת לילדים מטעם בית ההוצאה הערבי בשם "סינדיבאד" בעיתונים האלה של בני הנוער כתבו עיתונאים אשר עבדו ב "אל-יום" ו"אל-אנבאא" . על אף שיוכם הפוליטי של העיתונים לממסד, הם השיגו כנראה הצלחות סבירות יותר, לא מעט בשל היעדרות עיתונות ילדים חלופית בערבית.

הופעתם של העיתונים מטעם הופסקה בראשית שנות השמונים, כנראה בשל שתי תמורות עיקריות, כלכלית ופוליטית. תמורות בעיתונות הישראלית הטביעו חותמן, אף אם הוא צנוע ומאוחר, על העיתונות הערבית. צמיחת המקומונים העבריים חשפה את פוטנציאל הפרסום המקומי והניעה גם יזמים ערבים להישען עליו. במידה רבה, הפרסום המקומי תאם יותר לעיתונות הערבית, שבמובנים רבים היא עיתונות אזורית.
ניסיון ראשון, ומוצלח, לחקות את דגם המקומון העברי נרשם בשנת 1983, כאשר בעל משרד פרסום מקומי, לוטפי משעור ז"ל, שעבד עד אז בשביל עיתונים ערביים, החליט להוציא מקומון בנצרת, "אל-צונארה" (החכה). הופעת השבועון איתגרה את מסורת העיתונות המסובסדת בערבית ובישרה עידן חדש של עיתונות פרטית ובלתי תלויה.
בטייבה נוסד בשנת 1988 עיתון פנורמה ע"י בסאם ג'אבר עיתונאי שעבד בקול ישראל בשפה העברית, פנורמה נקט קוו נייטראלי לאורך השנים, והפך עם הזמן להיות השבועון המוביל בשפה הערבית בעיקר אחרי, הקמת אתר האינטרנט "פאניט", המושך מאות אלפי גולשים מהארץ והעולם.
בשנת 1987 נוסף עוד שבועון פרטי שגם הוא הופיע בנצרת בשם, "כל אל-ערב" (כל הערבים), גם הוא נתמך על-ידי משרד הפרסום "אראלי" בשותפות עם פרסום "אל-בוסתני" אשר ייסד מוסא חסאדיה, אקאדמאי מפרידיס, אך הפעם בבעלות מעורבת ערבית-יהודית. הקרבה למשרדי פרסום עלולה אמנם להשפיע על שיקולי המערכת, אך היא גם מחסנת את שני השבועונים מלחצים פוליטיים ומייצבת את תדירותם.

ביטאון המפלגה הקומוניסטית "אל-אתחאד", מופיע משנת 1983 כיומון, והוא היומון היחיד בשפה הערבית בישראל. לא היה בכך כדי להתגבר על התווית הקומוניסטית שדבקה בו.
הרוח הפוליטית החדשה, כנראה בהשראת תהליך השלום, הצמיחה רשימות ערביות לאומיות וחברי כנסת עצמאים בעלי צרכים תקשורתיים ייחודים. בנסיבות הפוליטיות החדשות, החלו להופיע ביטאונים פוליטיים ששימשו במה רעיונית לרטוריקה לאומית, ורובם הופסקו מחוסר עניין. למשל, ביטאון הרשימה המתקדמת לשלום "אל-וטן" (המולדת),הופיע בשנת 1983; ביטאון המפלגה הערבית הדמוקרטית "אל-דיאר" (חבל הארץ) הופיע בנצרת כשבועון,בשנת 1988 , הביטאון של בני הכפר "אל-ראיה" (הדגל) נצרת. הופיע בתדירות לא קבועה במרוצת שנות השמונים, הביטאון של התנועה האסלאמית, תחילה "אל-צראט" (דרך היושר), באום אל פחם, משנת 1986. ולאחר סגירתו בידי השלטונות הופיע "צות אל-חק ואלחריה" (קול האמת והחופש, או אל פחם, שבועון, 1989) וביטאון הזרם הדרומי של התנועה האסלאמית אלמית'אק (נצרת, שבועון,מופיע משנת 1999. ביטאון בל"ד "פצל אלמקאל" (הדברים הנחרצים) , שבועון,מופיע בשפרעם, משנת 1996 . בסכנין מופיע מראשית ה- 2000 עיתון "אל-אהאלי" בעריכת העיתונאי גאזי אבו- ריא, בעל טור ביקורתי ותקיף.
הצבת אנשי רוח בתפקידי עריכה היה לאורך שנים בעיתונות הערבית, והקדימו לנהוג כך בביטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית, כאשר בראש מערכת "אל-אתחאד" הוצב תחילה הסופר אמיל חביבי, ואחריו המשורר סאלם ג'ובראן. השבועון הפרטי "כל אל-ערב" המשיך באותו תלם והעמיד בתפקיד העורך הראשי בשנת 1992 את המשורר הערבי הנודע סמיח אלקאסם. אנשים אלה ניצלו את מעמדם כדי לפתח מערכת יחסים של עיתוניהם עם עיתונים פלסטינים ועיתוני המרחב הכלל הערבי. אגב כך, הם נטלו חלק פעיל בשיח הנוגע לעניינים הגותיים כלל ערבים, למשל הדיון הסוער על יצירות ספרות ואמנות שהעלו את חמתם של אנשי הזרמים הדתיים שקראו להחרמת יצירות אלה. מערכת יחסים זו חיזקה והנחתה גם את גיבוש הזהות בקרב הקוראים הערבים בישראל.
כך, העיתון "אל-אתחאד", שהוביל את המגמה הזאת כבר במחצית הראשונה של שנות השמונים, הוציא מדי יום שישי מוסף שהיה במה לכותבים פלסטינים וערבים, כמו בשיר אלברגות'י, עלי אלח'לילי וגסאן אלח'טיב. הללו תרמו ליציקת יסודות חדשים של קהל הקוראים, אמנם מצומצם, אך איכותי, עם המרחב הערבי. העיתון "כל אל-ערב" התמיד במגמה הזו תחת שרביטו של סמיח אל-קאסם, תוך הדגשת מעמדו של העורך ויחסיו הענפים והמיוחדים עם סמלי התרבות הפלסטינית כמו מחמוד דרויש ועם משוררים ויוצרים אחרים מארצות ערב.
חידוד הזהות הערבית החדשה שבה ונחרתה על דגלו של השבועון "פצל אל-מקאל", ביטאון בל"ד. מנהיג התנועה, עזמי בשארה, מוצג מעל דפי העיתון כאחד האינטלקטואלים הבכירים בעולם הערבי, שעוסק בכתיבתו בעניינים כלל ערביים כמו התחייה הלאומית הערבית המודרנית, התחייה התרבותית הפאן ערבית והפולמוס בין הזרם הדתי והזרם החילוני במרחב הערבי.
בביטאוני התנועה האסלאמית הנטייה היא להתחבר למרחב הכלל אסלאמי תוך הדגשת מקומה ומרכזיותה של ארץ הקודש, ומתחם אל אקצה במיוחד, בעיצוב הזהות הזאת. הכותבים בעיתונים האלה מרבים להשתתף גם בשיח העיתונאי הכלל אסלאמי הנוגע לסוגיות כמו המלחמות נגד האומה האסלאמית, וענייני הקהילות המוסלמיות בעולם.
הביטוי השני לשינוי הוא מדיניות הפרסום. בנסיבות החדשות, השינוי חל גם בטווח ההתעניינות והסיקור של העיתונים הערבים. השבועונים הפרטיים, "פנורמא", "אל-צנארה" ו"כל אל-ערב" הקדימו לעסוק, ולו רק מטעמי תפוצה, גם בסוגיות הנוגעות לפלסטינים. מלבד דיווח שוטף על אירועים, מפרסמים השבועונים חומר רלוונטי לקוראים בשטחים גם בשאר המדורים, למשל תרבות, ספרות או ספורט. נראה, שמדיניות הפרסום הוכיחה עצמה.
כל מה שהזכרתי מצביע על מהפך רב שלבי והדרגתי בעיתונות הערבית במדינת ישראל, מעיתונות פוליטית מגויסת לעיתונות עצמאית מתוך הכרה לאומית למאבקו של המיעוט הערבי למען שוויון בחברה הישראלית.
המתח בין העיתונות הרעיונית והמפלגתית לבין העיתונות הבלתי תלויה אינו שונה מזה ששרר בחברה הישראלית בעבר ומזה המאפיין קהילה מעורבת במאבק לאומי.
למרות ריבוי העיתונות בשפה הערבית, מרבית הציבור הערבי קורא עיתונות בשפה העברית, צופה בערוצי הטלוויזיה הישראלים.

מקורות

איילון, ע. (2000). תולדות העיתונות הערבית. תל אביב. משרד הביטחון. האוניברסיטה המשודרת.

ג'ובראן, ס. (1999). "העיתונות הערבית בישראל: תוצר של שינוי, זרז של שינוי". קשר. מס. 25. ע"ע 83-88.

מסאלחה,ע.(1991) " האם יש מקום ליומון נוסף בערבית?" ספר השנה של העורכים והעיתונאים בכתבי עת. עמ' 149.

מסאלחה,ע.(1992) " הערבים בישראל קוראים בעברית" ספר השנה של העורכים והעיתונאים בכתבי עת. עמ' 113.


· הכותב יליד כפר דבוריה בשנת 1956 , עיתונאי וחוקר .
מחבר הספרים:
"היהדות דת מנותואיסטית או עם נבחר" (2005). דאר אל-ג'ליל, עמאן, ירדן. (בערבית)
"התלמוד- המקור היהודי להלכה החברתית" (2006). דאר אל-ג'ליל, עמאן, ירדן. (בערבית)

Omar Massalha

Omar Massalha

1.PERSONAL
Date of birth: February 28, 1956
Place of birth: Dabburiya Village, Israel.
Marital status: Married + 4
Home Address: P. O. Box . 214, Dabburiya 16910. Israel.
Tele/ Fax at Home: 0972-4-6701520.
Mobile: 0972-5-8980554
E-mail: omasalha56@yahoo.com

2. EDUCATION:
2008: M.A. Education Bar-Ilan University, Israel.

P.H.D in journalism St. Petersburg University, Faculty of Journalism. Russia.

1999 : M.A. in Educational Psychology, St. Petersburg University. Russia .

1985: B.Ed. Education and Social Science, Beit- Berl College, Kfar Saba, Israel.

1987: Diploma in Journalism and Public Relations, Journalism Office of Israel, Tel-Aviv, Israel.

3. POSITIONS AND WORK EXPERIENCES
1978-1983: Ministry of Education, Education for Democracy Project.
1980-1982: Journalism in “Davar” Hebrew Newspaper.
1984-1993: Beit-Berl College, Organizer of Educational Activities for Relationships between Arab and Jewish students.
1989-1993: Journalist in Radio of Israel.
1993-1997: Beit-Berl College, General Director of the Arab-Jewish Institute.



5. KNOWLEDGE OF LANGUAGES
Hebrew: Fluent speaking and writing.
Arabic: Fluent speaking and writing.
English: Fluent speaking and writing.

6. LIST OF PUBLICATIONS
6.1. Author
6.1.1: Articles:
1. Groups in Islam, (in Hebrew) 1987. Beit-Berl College.
2. The Arabs in Israel During Peace Era (in Arabic and Hebrew), 1996. Beit-Berl College.
6.1.2 Articls in Books:
1. The Arabs in Israel State, 1987, in: Israel State and Israel Land, Editor: Adam Doron, Beit-Berl College.
2. The Arab Citizens in Israel, 1985. in: Neighbours, Editor: Prof. Benjamin Yanouv, Jerusalem.
6.1.3: Books:
1. Judaism: Monotheist Religion or Chosen People, Elmashreq Press, Nazareth, 2005. (in Arabic )
2. The Talmud: The Jewish Source of the Social Judean Law, Masar Research Institute, Jatt, 2006. (in Arabic )


6.2 Translator
a, Translating Encyclopedias:

1. Family Health, 10 parts, from Hwbrew into Arabic, 1988. Israel.
2. Britannica for Children, 12 parts, from English into Arabic, 1995. Israel.
3. The Young Professor, Scientific Serial for youth, from Hebrew into Arabic, 1990.Israel.




b. Translating Teaching books:

1. Two books in Administration for High schools, from Hebrew into Arabic, 1991. Israel.
2. Basics in Economics for High schools, from Hebrew into Arabic, 1991. Israel.
3. Basics in Photography, from Hebrew into Arabic, 1995. Israel.
4. My first Computer (including computed games for children), from Hebrew into Arabic, 1996. Israel.
5. The Clock (for children), from Hebrew into Arabic, 1996. Israel.Journey into Space (street awareness for children), from Hebrew into Arabic, 1997.Israel

קורות חיים

עומר מסאלחה

ניתונים אישיים :
תאריך לידה : 28 לפברואר 1956.
מקום מיגורים : דבוריה , ישראל.
מצב משפחתי : נשוי + 4 .
כתובת : כפר דבוריה ת.ד. 214 מיקוד 16910 .
טלפקס : 6701520 \ 04
פל' : 8980554\050

Email: omasalh56@yahoo.com

השכלה
לימודים לתואר שלישי בתקשורת (הקונפליקט הישראלי – פלסטיני בעיתונות היהודית והערבית בשנים 1908-1918 ) אונ' סנטפטרבורג הממשלתית ,רוסיה .
תואר שני בחינוך חברתי- אונ' בר אילן, רמת גן.(2008)
תואר שני פסיכולוגיה חינוכית - אונ' סנטפטרבורג הממשלתית ברוסיה . ( 1999)
סיום קורס לתעודת בוררות, המכון הישראלי לבוררות. (2001)
סיום קורס לתעודה בעיתונות, מכללת דרום השרון בבית ברל ואיגוד העיתונאים. (1994)
סיום קורס לתעודה בעיתונות ובדוברות, מכללת ארן, תל- אביב. (1991)
תואר ראשון בחינוך- מכללת בית ברל, ישראל . (1984)
סיום בי"ס תיכון וחט"ב ע"ש בן- גוריון בעפולה .(1976)


פ ר ס ו מ י ם :

מאמרים וספרים:

הערבים במדינת ישראל – פרק בספר "מדינת ישראל ארץ ישראל" בעריכת אדם דורון , הוצאת בית ברל , 1987 .
היעלמותן של שפות מהעולם, הד החינוך בערבית, יולי 2003 .
החינוך הערבי בראשית השלטון העותמאני, הד החינוך בערבית, אפריל 2004.
הכתות באיסלאם ,חוברת בעברית , הוצאת המכון היהודי ערבי ,בית ברל, 1987.
העיתונות הערבית בימי הטורקים- מאמר בכתב עת "אל ג'אמעה",2002.
הערבים אזרחי ישראל ועידן השלום , חוברת בשפה העברית , הוצאת מפעלי תרבות של ההסתדרות , 1993.
העיתונות הערבית בישראל, מאמר בכתב העת : הביטחון, גליון מס' 19, 2007.
עשרות מאמרים בעברית וערבית בנושאי חינוך, וחברה.
עורך המוסף בערבית לכתב העת "פנים לכאן ולכאן" לבתי ספר תיכוניים בנושא דימוקרטיה.
עורך כתב העת "דע את המרחב" לקט ידיעות בשפה העברית על הנעשה בעולם הערבי בין השנים 1993-1997.
ספר היהדות- דת מנותואיסתית או עם נבחר(בערבית), הוצאת: דאר אל-ג'ליל, עמאן, 2005.
ספר התלמוד- המקור היהודי להלכה החברתית(בערבית), הוצאת: מכון מסאר, ג'ת המשולש, ודאר אל-ג'ליל, עמאן, 2006.
תרגום ספרי לימוד:

תרגום מעברית לערבית , שני ספרי לימוד יסודות במינהל לבתי ספר תיכוניים , הוצאת משרד החינוך , 1991.
תרגום מעברית לערבית ספר לימוד יסודות בכלכלה לבתי ספר תיכוניים, הוצאת משרד החינוך, 1991.
המצלמה הראשונה שלי ערכת לימוד בנושא צילום לבני נוער כולל כתיבת ספר בשפה הערבית על אומנות הצילום , הוצאת גלי אלפא,1994.
ספר לימוד על המחשב בערבית לילדים, הוצאת גלי אלפא, 1997.
ספר לימוד על השעון בערבית לילדים, הוצאת גלי אלפא, 1997.
"מסע לארץ הזהירות" סיפור לימודי לבני נוער על הזהירות בדרכים , הוצאת גלי אלפא, 1998.
"מסעות סינדיבאד" תרגום מעברית לערבית , הוצאת דביר, 1987.

תרגום אנציקלופדיות:

בריאות המשפחה ,10 כרכים תרגום מעברית לערבית ,הוצאת המרכז העולמי לאינציקלופדיות, 1988.
בריטניקה לילדים, 12 כרכים תרגום מאנגלית לערבית ,הוצאת גלי אלפא, 1992.